בנם של רות ונפתלי. נולד ביום י' בטבת תשכ"ח (11.1.1968) בחולון. אח צעיר לענת.

לירון גדל והתחנך בחולון. עד גיל ארבע טיפלה בו אימו בבית. מגיל ארבע הלך לגן ילדים, ושם הִרבה לשיר – כל צעצוע שימש עבורו כמיקרופון. הגננת נהגה לומר לו שיגיע רחוק ויהיה פרופסור נודע.

בלימודיו בבית הספר היסודי בלט בכישרונותיו ובחריצותו, ומורותיו שיבחו אותו. המשיך בבית הספר התיכון "קוגל" בחולון במגמת ביולוגיה. הישגיו היו גבוהים, אך בשל צניעותו כשזכה בפרס בית-ספרי על הצטיינותו כלל לא סיפר להוריו. לצד ההצלחה בלימודים היה אהוד, מקובל וחברותי.

מילדות אהב והתעניין במוזיקה. ניגן בפסנתר, בסקסופון ובגיטרה, נהג להאזין למוזיקה בפטיפון שלו וקנה תקליטים רבים. במיוחד, סיפרו בני המשפחה, התחבר לסגנון פסיכדלי של שנות השישים (של המאה העשרים).

בשנת 1986 התגייס לצה"ל ושובץ ביחידה קרבית כלוחם. במהלך הטירונות חלה במחלה הפוגעת במערכת החיסון. לירון התעקש להמשיך בצה"ל ובחר לא להשתחרר מאחר שראה בשירות שליחות, עבר למסלול התנדבותי ושירת במפקדת קצין הרפואה הראשי. במסגרת תפקידו סייע במחקרים סטטיסטיים על מחלות של אנשי צבא.

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1988 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. את התואר הראשון סיים בהצטיינות. התמחותו הראשונה הייתה בבית משפט השלום בתל אביב בתחום המשפט האזרחי ובהמשך התמחה במשרד עורכי הדין "חייט פיכמן זילברמן ושות'".

בשנת 1994 הוסמך לעריכת דין והמשיך לעבוד באותו משרד כשכיר עד שנת 1998. במסגרת זו עסק במגוון תחומים – ייעוץ משפטי, ירושה, נזקי רכוש ותביעות נגד קבלנים. בעבודתו הפגין ידע רב, חריצות ומסירות. מנהלו ציין שלירון היה בבחינת נכס למשרד וכך תיאר את יכולותיו: "בטוחני כי מר הרשקוביץ יהווה נדבך משפטי בעל ערך רב לכל משרד של עורכי דין, שכן עבודתו המשפטית הינה לעילא ולעילא".

בשנת 1995 הכיר את מלכה, סטודנטית שעבדה במשרד. ב-6.10.1997 נישאו, וקבעו את ביתם בתל אביב. בן זוג רומנטי שפרגן והרעיף על רעייתו אהבה – נהג להשאיר לה פתקים עם מילות אהבה ושלח אליה מדי בוקר מסרון בטלפון הנייד. כשהעניק לה במתנה ארגונית אלקטרונית, כתב: "אני אוהב אותך מאוד מאוד, את הדבר הטוב ביותר שקרה, קורה ויקרה לי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. אני מקווה שעם הארגונית הזאת הכול יתארגן כמו שצריך. אני אוהב אותך, קרן השמש שלי".

לבני הזוג נולד בן - זיו. לירון היה אב מסור, אהב את בנו בכל ליבו. עם אשתו ובנו אהב לטייל בארץ ובחו"ל. בשנת 2002 עברה המשפחה לגור ברמת גן.

מאחר שראה במקצועו שליחות ורצה לתרום לחברה, החליט לעשות שינוי בקריירה ולעבוד במגזר הציבורי. בשנת 1998 החל לעבוד כעורך דין בלשכת היועץ המשפטי של "הסתדרות העובדים הכללית החדשה". השקפת העולם שלו המבוססת על צדק חברתי עלתה בקנה אחד עם מטרותיו של הארגון. בתפקידו רווה נחת וייצג את הארגון בשלל תביעות, במיוחד בקביעת קו ההגנה. בעבודתו המשפטית בלט בצניעותו וביושרו, ופיקחותו באה לידי ביטוי בשקט, בישירות ובשורת ההיגיון שלו, בניסוח המסמכים ובטיעוניו בבית המשפט, שהובאו בעדינות אך בתקיפות בפני השופטים.

עמיתיו נהנו לעבוד עימו, סמכו עליו, ראו בו עורך דין מוכשר בעל כושר ניתוח משפטי ויכולת ניסוח וכיבדו אותו כאדם חכם, מוסרי וערכי. "מסירותו, אחריותו ותחושת השייכות של לירון ללשכה המשפטית ולהסתדרות היו בעיניי מופת וגאווה", כתבה עו"ד טליה לבני, המנהלת הממונה עליו.

איש אשכולות ותרבות, ניחן בסקרנות טבעית ובאהבת הלמידה, והיו לו תחומי עניין רבים. כן אהב בעלי חיים, ובייחוד כלבים.

טוב לב וצניעות אפיינו אותו, והייתה בו נטייה לעזור לזולת ככל יכולתו. הודות לניסיונו ולבקיאותו בתחום המשפט, סייע לרבים בתחום זה בלי לבקש תמורה.

בפברואר 2000 לקה בהתקף כיפיון (אפילפסיה) והתאשפז. מאז הלך והידרדר מצבו הבריאותי. עם השנים נחלש גופו וחוש השמיעה נפגע והוא נאלץ להיעזר במכשירי שמיעה. למרות זאת המשיך להגיע לעבודה מדי יום, עבד במלוא המרץ ולא הניח למחלה להשפיע על האווירה בבית.

באוקטובר 2007 נסע עם רעייתו לטיול ברומניה. כחודש וחצי לאחר מכן חש ברע, התאשפז ונותח. הניתוח הסתבך, ומאז נשאר מאושפז בבית החולים עד שהלך לעולמו, אחד-עשר יום אחרי יום הולדתו.

לירון הרשקוביץ נפטר ביום י"ד בשבט תשס"ח (20.1.2008). בן ארבעים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אישה ובן, הורים ואחות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "נאהב אותך לעד".

עמיתיו במחלקה המשפטית של ההסתדרות כתבו: "לירון שלנו שתמיד ידע לשלוף תשובה משפטית מהירה לכל סוגיה משפטית מורכבת, שידע להתווכח ולעמוד על דעתו גם כשכולם חשבו אחרת ... בכל אירוע של המחלקה תמיד חיכינו לנאום של לירון, דובר המחלקה, שידע תמיד לתת את הפאנץ' ליין [שורת המחץ] ולומר את הברכה הנכונה לכל איש ואיש ... אחרי הסבל הרב שעברת במהלך השנים, תקוותנו כי תמצא מנוחה שם למעלה. לנו תחסר עד מאוד".

רעייתו ובנו כתבו יחד ספר זיכרונות מהאב והבעל האהוב. המשפחה מספרת שבחלוף השנים, ככל שהבן בגר, הוא פיתח תחומי עניין דומים לאלה של אביו וניחן בתכונות דומות, בין היתר היותם לוחמי צדק.